בלוג משותף של אנשים שנמצאים עכשיו בסין

אחרי שהתחיל סמסטר ב' ניתן לומר שמתחילים להבין מה קורה פה. בחודש הראשון, קירקורי המורה התחילו להתגבש לכדי שפה מובנת ולקבל משמעות שגם אוזן מזרח-תיכונית יכולה לעכל. בחודש השני כבר יכולתי  לענות על שאלה בלי שהמורה ישאל מה הקשר וכל הכיתה תתגלגל מצחוק. בחודש השלישי התחילו ממש  דיאלוגים ובסוף הסמסטר כבר לא ניתן היה לסתום לי את הפה. מי היה מאמין שאחרי חצי שנה בסין השינוי יכול להיות מרשים כל-כך.
למרות זאת, כיום צצות לי שאלות מדאיגות בנוגע למיתוסים שנוצרו לי בשיעורי הסינית הנלמדים בארץ-הקודש. עם כל הכבוד לצוות מורינו הנפלא, ישנם דברים שלא עומדים בקנה אחד עם המציאות. בצער רב אני מתפכח: נשברו לי הרבה מיתוסים.

מיתוס חדרי האוכל: באחד מרגעי השיא של שנה ב', נאמר שחדר האוכל של הסטודנטים הזרים טוב בהרבה מחדר האוכל של שאר הסטודנטים הסינים. בהסתמך על המידע הנאמן שסיפקה לנו לין, בהגיעי לקמפוס גמרתי אומר שלא ללכת לחדר האוכל של הזרים. כך, אומר הטקסט, אף על פי רמתן הירודה יחסית של המנות, ניתן לחסוך כמה שקלים בכל ארוחה, להתידד עם סטודנטים סינים רבים ולהעשיר את חיי החברה הסטודנטיאלים שלי. למרות זאת, סקרנותי גברה עלי ובכל זאת הלכתי לברר מהו באמת חדר האוכל של הזרים. אך הפלא ופלא: בשנייה שנכנסתי לאותו חדר אוכל האפוף תחושה מזוייפת של לוקסוס מערבי גיליתי שהוא קטן, צפוף, מגעיל, חסר כל חדווה ומלא בקוראנים ותאילנדים. המנות יקרות מעט אך יש תמורת למחיר: הטבח מציף את המנות באקסטרה שמן הזולג מכל וכל וזאת, הוא מוסיף, נועד על מנת לשמן את המעגלים במוח ולהקל בשינון אינסוף הסימניות. לא פלא שכל הזרים קוראים ל-食堂 שלנו shit tang… לעומת זאת חדר האוכל של הסינים נקי, רחב ובעל מבחר עצום של מנות מכל הסוגים ומכל המינים. לא פחות ממאה עובדים מתרוצצים עם מגשים מלאים מכל טוב, המבחר מרשים והאוכל לא רע בכלל. מה זה? עבדו עלי באוניברסיטה! התהפכו היוצרות. במציאות בשטח מה זה לא תואמת את ההשכלה שרכשתי ביזע רב. אני דורש להוציא את הטקסט הזה מחומר הלימוד לאלתר!

מיתוס ה'אני אוהב אותך': "זה נכון " אומרת ד"ר יריב-לאור, "שבשפה הסינית 我爱你 משמעותו 'אני אוהב אותך'. אבל בעצם, כשבחור סיני אוהב בחורה, הוא אינו מדבר כך. הוא ידבר על הירח המוזהב, על אור הכוכבים, על תכול הים או כל דבר שימנע ממנו להגיד במפורש את המילים 'אני אוהב אותך' באופן ישיר שכל כך לא הולם את החברה הסינית הידועה בדיבור עקיף וברמיזות. ובכן, להפתעתי כי רבה, לא רק שבחורים מזמרים 我爱你 באוזני חברותיהם, הם עושים זאת באופן מופגן כל-כך, מוחצן ובוטה לפעמים למען יראו העוברים ושבים שלא יהיה ולו צל של ספק שהם אוהבים את הבחורות שלהם. בחורות סיניות רבות תובעות מחברן לא להתחמק מלומר משפט זה. בחור שחס וחלילה לא אומר זאת נתפס כלא רציני בעליל ויכול להישלח כלאחר יד תוך סיכון סביר להצטרף לסטטיסטיקה של המוני הגברים הסינים שלעולם לא ימצאו כלה. וזה עוד לא הכל, לפני שבועיים קראתי שתושבת נאנג'ינג בת 61 מתגרשת מאחר ובעלה הפסיק לומר לה שהוא אוהב אותה. "אם הפסיק הוא לומר זאת", קבע כבוד השופט וחרץ: "כנראה שיש אמת בטענה שבעלה כבר לא אוהב אותה" ואישר באחת את הסכם הגרושין. כל מי שלמד אצל לין יודע מזמן שהאהבה היא נושא חם מאוד בסין וקרנו של משפט הקיטש האולטימטיבי עולה מרגע לרגע. איי, כך נשבר לי עוד מיתוס...

מיתוס מיסטר ג'אנג: מחארבין עד גואנגג'ואו, מהגנים של סוג'ואו עד החומה הגדולה, מהנזירים בלאסה עד האסטרולוגים בטאיי-שאן ואפילו בין חיילי הטרקוטה אני יכול בוודאות להצהיר: אין, אבל אין חיה כזאת. אני לא יודע מהיכן הגיע הגוליבר הסיני אבל אין לו אח ורע בכל התת-יבשת הצהובה (אבל שמעתי שיש אחד באמריקה). מי כמוהו חולה על פוליטיקה, מת על חגים ובעל מבטא 普通话 מרשים שלשדרני רדיו רבים אין. בסין, אין חיה כזאת.

מיתוס 'אל תקרא את הכותרת לפני שסיימת את המאמר': ובכן, אלה שולגה, זאת אכן עצה טובה מאוד לכל מי שמעוניין להצליח בתרגום. עתיר נסיון בקריאת עיתונים, התיישבתי בשיעור קריאה בעיתונות שמציעה האוניברסיטה בנאנג'ינג והסתכלתי על המורה במבט שלו. מבלי למצמץ היא שלפה דפי תרגילים והחלה לחלק. התחלתי לקרוא עד שנפל לי האסימון. הדף מחולק לשני טורים ובהוראה נכתב: "מתח קו בין הכותרת הראשית בטור A לכותרת המשנית בטור B". "אבל, אבל, אבל..." מלמלתי חסר אונים אל מול מורתי החדשה. "המורה שלי אמרה שאי אפשר לעשות ככה, אי אפשר להבין את הכותרות בכלל מבלי הקונטקסט" אמרתי לה עם תחושת מחנק בגרון. מבלי שום שמץ של רחמים אמרה:
。中国的教育方式和以色列的完全不一样
נותרתי ממורמר עם תחושת 没办法 עצבנית וחשתי איך מיתוס נוסף נשבר לו.

מיתוס הרופא הגרמני: לתומי חשבתי שידידנו משכבר הימים הוא דמות מוכרת בקרב מורי הסינית. מה רבה המבוכה שגיליתי שלאף אחד אין מושג על מה אני מדבר. מתוסכל, הלכתי ל-办公室 לשאול את המורים הבכירים האם הם מכירים את הרופא הגרמני.
אני: "刘老师，你认识不认识德国大夫？     "
刘老师: "你找的是谁啊？什么德国医生？你生了什么病？"
אני:         "我没生病，听说中国有一个很有名的德国大夫，我就是找他了"
刘老师: "对不起，我没听说过你说的那个德国医生是谁"
מאוכזב עד עמקי נשמתי התגלתה לעיניי האמת במערומיה. כמו החסידה, סנטה קלאוס וביטול הקורס מקצועו של ההיסטוריון, גם הרופא הגרמני הוא פיקציה. הינה עוד מיתוס שנשבר...

מי הרים את הגבינה הסינית שלי? (גאד אני מקווה שלא יתבעו אותי על זכויות יוצרים)
הכול החל לפני כשבוע כאשר ניר סיים להכין את הסלט לארוחת הערב, אכלנו להנאתנו סלט, לחם וגבינה ולאחר שהדחתי את הכלים, החזרתי את הגבינות למקרר המשותף... בדלת המקרר הונחו ארבעת קופסאות הגבינה שלנו. אוצרנו הקטן. שתי חבילות גבינה צהובה תעשייתית עם טעם של פלסטיק ושתי חבילות של גבינה משולשת. בחנתי אותן בסיפוק לקחתי יוגורט מהחבילה שרק פתחנו (חבילה של שמונה גביעים של יוגורט מיימי ולכאורה לא ממותק) וחזרתי לחדר.
למחרת בבוקר, קמתי עם תחושה די אופטימית לגבי היקום כולו והקיום שלי ספציפית... כמידי בוקר ניר חתך פירות לסלט פירות ואני מילאתי את תפקידי המסובך – ללכת למקרר להביא גביע יוגורט. פתחתי את המקרר – שוד ושבר!!! נעלמו שני יוגורטים שלמים!!! עייני נמשכו אט אט לדלת המקרר – שערורייה!!!!!! חבילת גבינה צהובה סגורה וחבילת גבינה מותכת פתוחה נלקחו אף הן! הפכתי את המקרר, למקרה ומישהו החליט בפרץ חריצות לא אופייני לסדר את המקרר לפי ה-א'ב' ושם את הגבינה במדף אחר, אך לשווא. הגבינה נעלמה.
עכשיו, זה לא שנכנס קבצן רעב ללחם למעונות ולקח לו מעט גבינה מהמקרר (קבצן עם טעם יקר ולא שיגרתי עבור סיני, יש לציין) – יש במקום שמירה שלא מביישת בתי כלא מהטובים בארץ, בכניסה למעונות נדרשים המבקרים להפקיד תעודה מזהה, יש שעות ביקור קבועות הנשמרות בקנאות ובכלל המקום עמוס במצלמות ביטחון... לכן יש להניח כי מדובר בסתם סטודנט זר ועצלן.
בתמימותנו הנחנו כי אם נתלונן בהנהלה יטפלו בנושא בחומרה הראויה (בכל זאת מדובר בגבינה בשווי של כמעט 25 קוואי), ניר דיווח על האירוע הקשה לאחראי על המעונות, האידיוט שנכנה בסיפורנו " מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה". ובכן, "מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה" וניר ניהלו את הדו שיח הבא בסינית (תרגום חופשי וסובייקטיבי לחלוטין שלי):
ניר: גנבו לנו את הגבינות והיוגורט.
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה: חיפשת טוב? אולי איבדת אותן?
כאן חשוב לציין שמדובר במקרר בגודל של קופסת סיגריות....
ניר: חיפשתי היטב היטב. הגבינה נלקחה.
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה: תראה, יש כמה אפשרויות (שימו לב לתשובה הדיפלומטית מסירת האחריות הבאה) – או שמישהו פה לא אוהב אתכם ומתנכל לכם (סליחה??? אנחנו כאלו מותק, מי יכול לרצות להרע לנו?) או שבאמת גנבו לכם את הגבינה (גאון).
ניר: מה בדיוק אתה רוצה להגיד לנו בזה? יש לך פתרון?
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה: ככה, או שתקנו מקרר לחדר (מה זו ההפרטה הזו? איפה הימים של האחווה והשותפות הקומוניסטית? ואנחנו עוד שבועיים מחג הפועלים!!!) או שתתחילו גם לגנוב לאחרים.
ניר: נראה לך? אתה אידיוט מרוצה מעצמו עם חליפה זולה וקמוטה (את זה הוא לא אמר בסינית, אלא בעברית ובלב. סתם... אני מדמיינת שזה מה שהוא אמר, אבל יכול להיות שאלו רק הפנטזיות שלי...). אולי נבדוק את מצלמות האבטחה?
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה: אי אפשר. הן לא מיועדות עבור זה, הן מצלמות רק את הרגליים וחוץ מזה אין מצלמות במטבח.
ניר: אז למה הן כן מיועדות?
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה: לשמור עליכם מפני גניבות ופריצות של אנשים שבאים מבחוץ.
ניר: אז רגע, אם אנשים מבפנים גונבים אז מה?
מר אידיוט מרוצה מעצמו עם החליפה הזולה והקמוטה שלח לעברו חיוך נבוך ומעצבן.
אידיוט – כבר אמרנו?
ניר חזר לחדר עצבני אך ללא תוצאות.
הכנו שלט ¬¬למקרר למען יראו ויראו – השלט נכתב באנגלית ובסינית וכלל נזיפה חמורה בלוקחי הגבינה ובקשה שיחזירו אותה לאלתר.
כמובן שהגבינה לא שבה עוד.
התחלנו להטמין את הגבינות בקופסת פלסטיק גדולה, וכל בוקר ניגשתי בחרדה למקרר ובדקתי שהיא עוד שם. לילותיי עברו עליי בסיוטים שמא יגנבו גם הזיתים (היי, נסענו עד לג'יה לה פו לקנות את זה וזה עולה 18 קוואי לצנצנת). חקירות מדוקדקות העלו את הנתונים הבאים – לעוד הרבה אנשים גונבים אוכל מהמקרר, וכמו כן הגניבות נעשות באופן אקראי, כלומר מכל הקומות. מה זה נותן לנו? כלום.
שבוע יחסית שקט עבר על גבינתנו. עד לתפנית המפתיעה אתמול בבוקר – שוב נגנבו שני יוגורטים שלא הוחבאו בקופסא (לא היה לי מקום).
חשדות החלו להתעורר.... הגבינות נעלמו בערב בו יצאו זוג ההונגריות מהקומה שלנו לטיול, והיוגורטים נעלמו ביום בו הן חזרו... חשוד מאוד... גם ככה לא סבלנו את ההונגריה עקומת הפנים והמחומצנת מהכיתה שלנו, שהולכת כאילו תקעו לה מטאטא, ולכן ניר לא היסס לרגע לפני שהחל לטפול את ההאשמות עליה. בעימות פרונטלי הוא ניגש אליה וחקר אותה בתקיפות האם היא חובבת יוגורט, אך היא הכחישה נחרצות ובמבטא כבד. (ניר מכחיש את הנאמר – אבל אני הסופרת...)
בלית ברירה נגשתי לבניין מספר 9 השנוא עליי, לדבר עם האחראי על הסטודנטים הזרים (בדרג הזוטר) – מר לי, חתיכת דגנרט שלא סובל את העבודה שלו, מחייך חיוך צבוע להחריד, והכי אוהב בעולם להגיד : don't mention it כל פעם שמישהו מודה לו (על דברים שבאמת אין צורך להזכיר, כי הוא אף פעם לא באמת עוזר בהם).
איך שהתיישבתי מולו הוא כבר ידע באיזה עניין באתי והחל במסכת שכנועים שתמנע ממני להקים שערורייה כי הם מטפלים בנושא ויש להם כבר חשוד/ה אותו/ה הם מתכננים להעיף לכל הרוחות.
לבנתיים הבטחתי לשתוק.
אני מבטיחה לשוב ולעדכן בהתפתחויות בפרשה...
אהה, ודרך אגב, אנחנו באים ארצה לביקור קצר לכבוד החתונה של אהובינו אוהד ודניאלה.
באמת, באמת.
לא בצחוק.
אוהבים אתכם המון, חיבוקים ונשיקות, נעם וניר.

 
xiexie la

היי לין
אני מסכימה עם liu xuesheng ובאמת הרגשתי שהשיעור שלך  עזר לי מאוד לקראת הלימודים בסין. (שיעור טינג לי זה באמת השיעור הכי קשה)
קשה מאוד להתרגל לשפה הסינית אחרי שלמדנו 3 שנים שיעורים בעברית, והרבה פעמים אני לא מבינה את הסינים והם גם לא מבינים אותי (听不懂 ו-再说一边הפכו למשפטים יומיומיים אצלי...) אבל לאט לאט השפה משתפרת.
מומלץ מאוד להגיע לסין לאחר הלימודים בארץ, למרות שהיה לי קצת קשה בהתחלה להתרגל לכל הסינית מסביבי ולשיטת הלימוד החדשה. אני לא יודעת אם בסין יותר קל לקלוט את השפה, פשוט אין ברירה וחייבים לדבר סינית כדי להבין
(למורה שלי לגרמר גם קוראים לין)
בהצלחה בשנת הלימודים החדשה!!
ניצן

מוטי והנהג הצהוב

מוטי הרים את הבליסטר מול העיניים ובחן אותו מכל זוית. שבע רצון מהתוצאה, הוא העביר אותו לידי במידה מסוימת של חשש, שכן כבר הספיק ללמוד שאני מקדיש תשומת לב רבה לפרטים הקטנים. הפועלים הביטו בי במידה לא מבוטלת של יראה מהולה בסקרנות, עת אחזתי בבליסטר העגלגל ביד אחת, מעביר את השניה על שוליו, תר אחר בליטות ושקעים. ברגעים הללו אני מחפש פאקים בנרות, כמו מ"כ טירונים.
המולד חזר לא מזמן מתיקון, כך שהחיתוך של אריזת ה-PVC חד ומדויק. לאחר חצי שעה שבה מוטי ישב לטכנאים על הראש, השוליים של האריזה סימטריים מכל הצדדים. המדבקות יושבות בדיוק באמצע הקו האנכי הדמיוני שאני מצייר במרכז האריזה, מקבילות זו לזו ומאוזנות, ללא בועות אויר. אני בוחן את האריזה מול הניאון לחפש שריטות, מעמיד את הבליסטר על שולחן, מתרחק כמה צעדים ומתכופף כדי לראות את התוצר בגובה העיניים. נקודת מבט שונה.  אני גם יודע שזה עושה רושם על הסינים. 

זה לא שלא טיילנו בכלל, אלא שאחרי חודש של שיטוט בדרום סין הבנו שאנחנו לא מבינים מה הסינים אומרים, ולא חשוב שלמדנו סינית באוניברסיטה במשך שנתיים. עוד לפני שיצאנו מהארץ החלטנו ללמוד כמה חודשים בקולג' בקונמינג, כך שהסוגיה היחידה שהיינו צריכים לפתור היתה התזמון. יומיים של טלטלות בבק-דור לגוויג'ו ושעה של חיפוש עקר אחר מלון בקאילי החווירו לנו שהגיע הזמן.

סיאו-חווי צילם למעננו את המסמכים ולקח את הדרכונים בעצמו כדי לרשום אותנו בתחנת המשטרה. הוא גם שילם את החשבונות של הדירה וסידר את החיווט כשהפסקת חשמל הותירה אותנו באפלה. החיפוש אחר דירה לקח לנו יומיים, תודות לצירוף מקרים ממוזל ועזרתו האדיבה של גילי. ישראלי שגר בדירה התקשר לשאול אותו אם הוא מכיר מישהו שמחפש דירה, שעתיים אחרי שאנחנו פנינו אליו בבקשה לסיוע במציאת משכן נוח יותר מאשר הדורמס ב"קלאוד לאנד". קונמינג היא גן עדן לסטודנטים; זולה, מרושתת אוטובוסים, שופעת אוכל מגוון, מזג אויר ירושלמי וממוקמת באחד המחוזות היפים בסין. כשקמנו בוקר יום שבת אחד וראינו לבן בעיניים- הרגשנו כבר לגמרי בבית. אז נכון שהבניין שבו שכנה הדירה שלנו עלה ברמתו אך במעט על בתי תושבי חברון (לא היהודים שבהם) -ולא סתם זכה לכינוי "הבית בשכונת עזה"- אבל כשנכנסת בדלת ואמרת "שלום, בית", הבית היה עונה "שלום" בחזרה. חוץ מהשירותים (סיניים) שאירחו מקלחת והמטבח שנראה כמו תוספת מאוחרת (והיה {לא} מצויד בהתאם), היינו עושים "קופי-פייסט" לדירה כמו שהיא- לירושלים. מנוף מרפסת השמש שלנו בקומה החמישית נשקף כל צידה המערבי של העיר, על שקיעותיה מעבר להרים ושמיה המוארים בלילות צ'ון-ג'יה רוויי זיקוקים.

נבות חיכה לנו בשדה עם חואנג סי-ג'י (יעני, הנהג הצהוב). זוג תרמילאים בבגדי סטודנטים שעדיין לא עיכלו את העובדה ששניהם התקבלו ביחד לעבודה אמיתית בשנז'ן. פתאום דירה בשכונה תל אביבית (לא דרום), עם חדר כושר, שמירה בשער (טוב, זה יש גם במעונות...) ומזגן במעלית. די לכביסה ביד (הנהג לוקח ומחזיר מהמכבסה), אין יותר ביקורים בוואנג-בא (יש לפ-טופ) והמנקה שוטפת כלים 3 פעמים בשבוע. השכנות להונג קונג עוזרת בימי שגעון אולימפי של נהלי מתן ויזה נוקשים, מעבר לעובדה שנחמד לקפץ לצד דוגמניות-על במיטב רחבות העיר (דראגון איי, דרופ, יאמלה- כמעט כמו ערב שוטטות בירושלים...), ואז לחזור שתוי ובאר-לבב בשעת לילה מיותרת לחדר הצנוע בדראגון אין, בצ'ונג-קינג מאנשיונס העמוס פקיסטנים ואפריקאים.

אחרי קרוב לשנה בסין, אתה מגלה שמלבד הגעגוע לחומוס בשער שכם והפלאפל בגבעה (העליון), לארץ נהדרת וסוף סוף-השבוע עם גולן יוחפז- המשפחה והחברים זה מה שבאמת חסר בצד המלוכסן של הגלובוס. אבל למרות הכל, אנחנו נמשיך לייצר כאן ציוד נלווה לקונסולות המשחקים של סוני ונינטנדו במשך 2009 ונשלח לכל מקום שבו יש דרישה לרקטת טניס זוהרת ל-Wii, ערכת מזוודה 12 ב-1 ל-PSP או הגה עם פדלים וידית הילוכים נלווים לפלייסטיישן 3. איש בקרת האיכות הסיני של החברה, מוטי (היה גם ניסים, אבל הוא שבר את הרגל בתאונת דרכים וחזר לחו-ביי; לא היו להם שמות לועזיים אז הם קיבלו ישראליים), ימשיך לשמוע את ההסבר בסינית הרצוצה שלי, יחייך ויאמר לי "wo mingbai".

בתור ילדים לימדנו כלב גדול וקצוץ זנב שכשבאים לחצות את הכביש יש להביט שמאלה, ימינה ואז שוב פעם שמאלה. בהונג קונג, כפי שניתן לצפות ממקום שאת סדרי העולם שלו קבעו הבריטים, ההגיון הזה עובד- בדיוק להיפך. לוקח זמן להתרגל, אולם ניתן לסמוך על הנהג המקומי שישמור את רכבו בצד ההפוך של הכביש. לא כך מעבר לגבול. בשנז'ן "מותר" לנהגים להפנות את מכוניתם לנתיב הנגדי כל אימת שעולה הצורך בכך, כך שגם בכביש חד סטרי אל לאדם להיות מופתע ממיניבוס שנוסע הפוך, פשוט משום שהדרך לתחנת הדלק קצרה יותר כשעושים אותה נגד החוק. בקונמינג ראינו נהגים מעגלים פניות מדי פעם, אבל בעיר "חסרת נשמה" כמו שנז'ן, בה ההבדל בין מספר התושבים במהלך כל השנה לבין מספרם במהלך חג האביב הוא 90% (שקר כלשהו), נראה שהנהגים שומרים על מנטליות כפרית. מה שמדהים כאן נוכח הרגלי הנהיגה הללו, הוא לא רק מספר התאונות הנמוך, אלא מיעוט תאונות עם נפגעים (ותאמינו לי, זה לא בגלל כבישים ברמה גבוהה או רכבים שזוכים מדי שנה בתואר "אלופי הבטיחות").
שולי העיר שנז'ן נראים כמי שתקפם ארבה, בהבדל אחד- את מקומה של דממת הצמחים שהושמדו תופס שאון הבולדוזרים, העגורנים והמשאיות. הסינים נחושים להמשיך לרכב על גב המפעלים ולייצר כל מה שכסף יכול לקנות. בסין יש הרבה אנשים ובזול. זה לא רק 150$ בחודש, שבוע עבודה אינסופי ומגורים במעונות שלידם חדר בכפר הסטודנטים מרווח כמו סוויטה נשיאותית בהולידיי אין, אלא גם מפגעים בריאותיים שבארץ לפחות ההוא מ"בולדוזר" היה עושה על זה תוכנית, ובשורה התחתונה, העבודה מאתגרת אינטלקטואלית פחות מהבדיחות של בזוקה.
ראיתם פעם שיירת משאיות צבאיות על ההיי וויי בסין? אני ספרתי קרוב למאה. זה 1500 חיילים פזורים על רבע שעה של כביש במהירות של 70 קמ"ש. נשאלת השאלה, האם יתכן שהמשאיות גוררות את התותחים ששימשו את הצפון במלחמת קוריאה?
אין לי שום דבר נגד נמלים כל עוד הן שומרות מרחק מצנצנת הדבש שלי (ודבש נורמלי אין בנמצא, כך שאין בעיה). נגד יתושים, לעומת זאת, יש לי מטקת טניס חשמלית. אולם היחסים שלי עם מקקים הם אלה הראויים עיון: ראשית, בדומה ליחסי עמישראל עם פוליטיקאים, יש כאן עניין של יראה הדדית (הכבוד אבד מזמן מהזירה הזו), כך שאנו משתדלים להדחיק זה את נוכחותו של זה. מאידך, כבר בפעם הראשונה שקראתי את "הבית שבו ג'וקים מתים בשיבה טובה" הרגשתי שפציפיזם כלפי המין הדוחה אינו בשבילי. אני מהסס אך מעט כשהברירות אוזלות ויש למגר פולש ברגישות נחושה של מכת מחץ סולייתית- אף על פי שלא תשמעו אותי מתגאה בכך. מה שמתמיה אותי בכל ההתנהלות שלהם (ואולי בשל כך אני לא רודף אותם עד חורמה), זו העובדה שחברי הקבוצה שהתנחלה מתחת לכיריים במטבח שלנו הינם מאולפים למחצה; את הצרכים שלהם הם עושים בשירותים, אמנם, אבל על השיש, הרצפה או הכלי של מברשות השיניים...
יש מסעדה בדונג-גואן, 10 דקות נסיעה מהמפעל של ברנארד, שיצא לי לפקוד פעמים מספר. בין היתר מוגשות שם צדפות מטוגנות (די עמוק) עם פלפלים ירוקים ואדומים, בקר עם בצל ופלפלים ברוטב שמן ופלפל שחור (גרוס עבה) ומנת פרוסות עבות של חצילים ברוטב מתקתק ו.. ניחשתם נכון- המון שמן. טעים- כן. מחליק בגרון- גם כן. ובכל זאת, אני מודה שאשכנזים לא בנויים לנדיבות טיגונית. אם רציתם לדעת מה משותף למטבח הסיני ומימונה- התשובה נוטפת מה-kuaizi.

שנה טובה ומבורכת,
מהפזורה שבסין.