[u]"על שוטרים ולווינים" - ממעללי בסין[/u]

אורי מעוז

סיפורנו מתחיל בעיר בשם xichang, במרכז מחוז סיצ'ואן בסין. הגעתי לעיר מצוייד בקורטוב סינית רצוצה (לוקחים כמה פעלים, כמה שמות עצם, מערבבים ומקווים לטוב) והרבה אופטימיות. המטרה – להעביר יממה בעיר ולמחרת בבוקר להמשיך מערבה לכיוון איזה אגם. 
xichang היא עיר בינונית בקנה מידה סינית, כלומר משהו בסדר גודל של ירושלים – כמה מאות אלפי תושבים. העיר עצמה כלל אינה עיר תיירות, לא מופיעה במדריכי הטיולים ולמעשה חסרת כל ייחוד (או לפחות, כך סברתי אז). בחרתי את העיר בשיטת האנ-דנ-דינו מתוך כוונה להכריח את עצמי לרדת מ"המסלול המתוייר".
התמקמתי במלון במרכז העיר והתחלתי לחקור. מסתבר שהעיר אכן לא ממש מעניינת, אולם הצלחתי להעביר חלק ניכר מהזמן בהסתחבקות עם המוכרים הצעירים באיזו חנות מוזיקה/צעצועים. לבסוף יצאתי מהחנות ובידי המלצה: "לך לכיכר העיר בשעה שבע בערב".
זה הזמן לציין שבסין כל זר הוא תופעה חריגה ומבדרת כאחד. כל מי שאומר שהסינים לא יודעים אנגלית, טועה. כמעט כל הסינים יודעים אנגלית! הבעיה היא שהידע של רובם באנגלית מסתכם במילה אחת, והיא המילה "hello!". שימו לב שהמילה נכתבה כאן עם סימן קריאה; אין זה במקרה. במשך שנים הם למדו את המילה הזו (וידוע לשמצה שיר הלימוד אנגלית לילדים: "你好是Hello!") אבל מעולם לא היתה להם הזדמנות לתרגל אותה, והנה עכשיו – עכשיו! – סוף סוף עובר מולם ברחוב זר, מערבי, עליו הם יכולים לנסות את המילה האהובה עליהם! אבל אוי, בעיה. הם נורא מתביישים.... אך יש פתרון! כל מה שהם צריכים לעשות הוא לחכות שהזר יחלוף על פניהם ברחוב, ואז – אחרי שהוא עבר – לצעוק בהתרגשות "hello!". איזה צחוקים, תראו איך הוא מסתובב, אין לו מושג מי צעק את זה... אבל אל דאגה ילדים, עוד שתי דקות מישהו אחר ברחוב גם-כן יצעק לו "hello!" מאחורי הגב, ותהיה לו עוד הזדמנות למצוא את הסיני הידידותי.
בעוד שבסין כל זר הוא מוזר, ב-xichang כל זר הוא חייזר. כבר התרגלתי למשוך מבטים (ו-helloים) לאן שלא אלך, אבל ב-xichang, ובכיכר העיר בפרט, זה כבר נהיה מוגזם. אז ישבתי לי שם, לקראת שעה שבע, וחיכיתי למופע. לא הייתי צריך לחכות, כי מופע החימום כבר הגיע – מופע החימום היה אני. כבר בהגיעי לכיכר נגררה אחרי שרשרת של ילדי רחוב, אליהם תוך זמן קצר הצטרפו עשרות אנשים – צעירים ומבוגרים כאחד – כולם עומדים סביבי במעגל בעודי יושב בחוסר אונים. הרוב סתם בהו בי, חלקם ניסו לדבר איתי (ללא הצלחה מרובה), כל כמה זמן מישהו מאיזו פינה צעק "hello!", אחד ניסה לגעת בזרועי השעירה ומיד ננזף ע"י כל האחרים... ואני מתחיל לחשוב למה לעזאזל בכלל הגעתי לשם.
ואז – הצלצול הגואל. מסתבר שאכן ישנם דברים בגו, ובאמת היה מתוכנן מופע בכיכר. ה"מופע" הזה היה לא פחות ולא יותר מאשר הרקדה המונית. וכך, במשך כשעה, רקדו להם מאות סינים, בצורה מסונכרנת, לצלילי מוזיקת זבל דוגמת "I'm a Barbie Girl", ואני ביניהם.
ברגע שההרקדה הסתיימה, והאנשים עוד לא הספיקו אפילו להתפזר, תפסה אותי אישה מבוגרת (אחת מהרוקדים) והתחילה למשוך אותי אחריה, "בואי איתי בוא איתי". ניסיתי להבין ממנה לאן היא מנסה לקחת אותי, והדבר היחיד שהצלחתי לקלוט מהתשובה היה "מקום לישון". אז מה בעצם רצתה האישה? בראשי חלפו שלוש אפשרויות:
1. היא חושבת שאין לי מקום לישון, ובטוב ליבה רוצה להציע לי חדר פנוי בביתה.
2. היא חושבת שאין לי מקום לישון, ובטוב ליבה רוצה להביא אותי לבית מלון מקומי ולגבות מהם עמלת תיווך.
3. היא חושבת שאין לי עם *מי* לישון, ובטוב ליבה... לא, אני לא באמת רוצה לחשוב על האופציה הזו.
בכל מקרה כבר היה לי מלון, והבהרתי לה את זה. היא שאלה איזה, ולמזלי היה לי את כרטיס הביקור שלהם, שלקחתי מהקבלה, והצגתי לה אותו - מה שגרם לה לעשות אחורה-פנה ולהתחיל לגרור אותי לכיוון ההפוך. בינתיים כבר הספקתי שוב לצבור קהל צופים, כך במשך כל הזמן הזה, בו ספק הלכתי ספק נגררתי, היה סביבנו מעגל של כמה עשרות סינים אשר התקדם יחד איתנו.
אז לאן אנחנו הולכים עכשיו? האישה הצביעה על מונית שחנתה לצד הכביש. "הוא יקח אותך למלון", אמרה לי, ושאר הסינים סביבנו הנהנו בהסכמה. מה פתאום? הם נורמלים? רק שמונה בערב, שאני אלך עכשיו לישון? יש לי רק ערב אחד בעיר הזאת ואני רוצה לראות אם יש בה חיי לילה! ניסיתי להסביר לסינים שאני עוד לא רוצה לחזור למלון, ושהמלון בכלל במרחק הליכה, אך כל הפצרותי זכו לתשובה "לך הביתה, לך לישון". הם הגיעו למסקנה שאולי אני לא אוהב את המונית, וניסו להוביל אותי לריקשה במקום – "הוא יקח אותך הביתה, לך הביתה לך לישון".
אז כך עמדנו, אני מול כחמישים סינים. אני מנסה להסביר להם שהלילה עוד צעיר, הם מנסים להסביר לי "לך הביתה לך לישון". וכשנדמה שאנחנו עומדים להישאר כך לנצח, האנשים סביבי פתאום זזים ומפנים דרך לאיש רציני, לבוש בחליפה מעומלנת ועם מאבטח צמוד לצידו, המפלס את דרכו אלי. לא בדיוק ברור מיהו האיש הזה, אבל מהיחס של האנשים סביב הוא כנראה איזה "בוס גדול", הסנדק בגרסתו הסינית.
הסנדק נעמד מולי, לצידו המאבטח, ואומר לי: "לך הביתה, לך לישון".
בשלב הזה כבר מתחילות להידלק אצלי נורות אדומות. "יש בעיה?", אני שואל. "אין בעיה", הוא עונה, וממשיך בתשובה ארוכה אשר הדברים היחידים שאני מצליח לחלץ ממנה הם "כבר מאוחר" ו"לך הביתה לך לישון". אני כבר כמעט מיואש, אבל אז חלה עוד תפנית. הפצרות ה"לך למלון לך לישון" מתחלפות בהפצרות "לך עם השוטרים". ואכן, מפלסים את דרכם, דרך הקהל, צמד שוטרים שמסמנים לי לבוא איתם.
קרוב לוודאי שאם יש רשימת "לאו"ים חשובים בסין, אחד מהגבוהים ברשימה הוא "לא נכנסים לעימות עם המשטרה" (איפשהוא באמצע בין "לא יורקים על הקבר של מאו" לבין "לא אומרים לסיני שטייואן היא מדינה ריבונית"). אז כמו ילד טוב הלכתי עם השוטרים, אשר לקחו אותי לניידת המשטרה שלהם. נכנסנו לניידת, הם שאלו איפה אני מתגורר (הראיתי להם את הכרטיס של המלון), והתחלנו לנסוע. נסענו, נסענו, בדרך עשו לי חקירה מזורזת בסגנון של "מאיפה אתה", "מה אתה עושה כאן", עד שנעצרנו – לא מול בית מעצר, להקלתי, אלא בפתח המלון שלי.
פקידת הקבלה נראתה קצת בהלם כשנכנסתי למלון מלווה בשלושה שוטרים. הם ביררו אם אני אכן מתגורר שם, וכשנענו בחיוב הסתלקו מהמקום, משאירים אותי לבד עם פקידה חיוורת אשר מלמלת לעברי: "כבר מאוחר....".

[u]סוף דבר[/u]
אז מה בעצם קרה שם? בעודי יושב בחדר במלון התחברו לי בראש כל מיני רמזים קטנים שקיבלתי במהלך היום, והגעתי להסבר (אותו איששתי אחר-כך מול סינים בהמשך הטיול):
מסתבר של-xichang בכל זאת יש ייחוד. איכשהוא, מכל הערים בסין, הצלחתי ליפול דווקא על העיר שמשמשת כמרכז תעשיית החלל הסינית, ממנה משגרים כמות נכבדת מהלווינים הסינים ובה גם ממוקמות תחנות הבקרה של הלווינים. הממשלה הסינית פחדה ממרגלים, ומצאה פתרון פשוט: "הבה נכריז על עוצר-זרים בלילה. לאף זר אסור להסתובב בעיר ובסביבתה לאחר רדת החשכה". אני, כמובן, הפרתי את העוצר, וזו הסיבה שכולם ניסו לגרש אותי חזרה אל המלון....