Gadi Eimerl

לא סיפור רכבת. ואין פה סינים מעורבים. אבל זה עדיין סיפור והוא קרה בסין...

לנגמוסי, כפר טיבטי קטנטן כל גבול סצ'ואן-גאנסו. שני מנזרים נחמדים.באמצע נוף הררי מדהים, גבעות ירוקות, הרים גבוהים ברקע. וחוויה אחת מטורפת: קבורת שמיים.

5 בבוקר. קר נורא. הרוח מצליפה בפנים. אני יוצא מהמלון ומתחיל לצעוד. את הדרך אני כבר מכיר, אחרי שאתמול ביליתי יום שלם בלחפש את המקום שאליו אני הולך עכשיו. תוך כמה דקות אני מתחיל בטיפוס, עוקב אחרי שביל קטן ומחפש את הסימנים המזהים שזיהיתי אתמול. מהר מאוד אני יוצא מגבולות הכפר והולך בין הגבעות. הנוף מהמם. מתחתיי בעמק אני רואה את בתי הכפר הקטנים ואת המנזר הגדול, קול הרוח באוזניים רק מדגיש את השקט של הטבע.

אחרי שעה אני מגיע לאתר – גבעה אחת. המון דגלי תפילה מסודרים במעגל. מסביב פזורות שאריות של עצמות. כמה דקות עוברות ופתאום מגיעה קלודין – אישה שפגשתי אתמול בכפר וגם הצליחה להתעורר בבוקר ולהגיע. אנחנו מעשנים ביחד סיגריה סינית זולה ומחכים.

כמעט שבע. ברקע אני שומע טרטור. על השביל מהכיוון השני מופיע טרקטור קטן. יושבים עליו ארבעה טיבטים. ושק אחד. הם מגיעים, מדליקים מדורה קטנה. העשן מסמן לנשרים, והם מגיעים בהמוניהם ומצטופפים על אחת הגבעות במחק מסוים מאיתנו. מחכים בסבלנות. הטיבטים לוקחים את השק, פותחים אותו ומוציאים גופה של איש זקן. הוא ערום. העור אפור ומקומט. נראה ומריח כאילו הוא מת כבר לפחות שבוע. הם שמים אותו במרכז מעגל אבנים, ממלמלים כמה תפילות, תולים עוד כמה דגלים. כאילו לפי סימן מוסכם, הנשרים עוברים לגבעה קרובה יותר, מסתכלים בעניין, מחכים לארוחה.

הכל מתרחש באדישות. הקברנים נראים כאילו מה שמתרחש פה הוא רגיל בדיוק כמו ללכת למכולת לקנות חלב. ובשבילם זה באמת רגיל. אבל לא רק זה – אין פה את תחושת האבל וההוד של המוות שיש בהלוויות יהודיות, נוצריות, או אפילו אצל המשפחות המקוננות על גדות הגנגס. מה שתופס את תשומת הלב שלי בהתייחסות הזו שלהם, היא לא העובדה שהגופה נאכלת ולא נקברת או נשרפת, אלא זה שהם לא נראים כאילו המוות הוא משהו מיוחד שצריך להתייחס אליו.

הטיבטים עושים כמה חתכים בגופה וזזים הצידה. בבת אחת הנשרים מתנפלים. עשרות מהם צוללים על הגופה, קורעים ממנה כל חתיכת בשר. הם רבים ביניהם על החתיכות וחלק מהם מסתכלים עלינו בזמן שהם בולעים. מין מבט שכאילו אומר: "כן, זה הטבע. וגם אתם חלק ממנו יום אחד גם אתכם יאכלו ככה". מבט אדיש שכאילו מביע רשעות ועליונות. כנראה שזה רק הדמיון שלי אבל קשה להתעלם מהתחושה הזו. הנשרים בולעים ואוכלים במהירות. משק הכנפיים, צרחותיהם מטילות אימה. ואז כל הנשרים זזים פתאום הצידה. אני מסתכל על השרידים – שלד מכוסה במעט עור. קשה להאמין שלפני חמש דקות שכבה פה גופה של בן אדם. הקברנים הטיבטים ניגשים ומתחילים לחתוך את העצמות ולזרוק לנשרים שמתנפלים שוב. בסוף נשארת רק הגולגולת. מכת פטיש מכוונת היטב מנתצת גם אותה וחמישה נשרים מזנקים לחסל את מה שבפנים. ואני עומד שם. שני מטר מכל זה. בהלם. מנסה לעכל. אולי לעכל זו לא המילה המתאימה בהקשר הזה...

אין לי ספק שלא הצלחתי באמת לתאר את זה. אני לא יודע איך אפשר להעביר במלים את התחושה הזו. הרעש של האכילה, צרחות הנשרים, המבטים שהם מעיפים אליי מדי פעם בזמן שהם לועסים, כאילו מודדים אותי בתור הקורבן הבא, מנסים לדמיין מה יהיה הטעם שלי. הטבע במלוא הדרו.

ואחרי שעה, אני שוב בחיים היום יומיים של כבר טיבטי קטן. השמש כבר מחממת את האויר, ואני יושב ברחוב הראשי, שותה תה ומעשן סיגריה. מסתכל. פתאום זה נראה לי מאוד נורמלי.

[img]http://www.hum.huji.ac.il/chinese/lin/sky16.jpg[/img]