מיקה, יקירתי!!!
כל-כך שמחתי לקרוא את הודעתך!!!
זה פתאום הזכיר לי דברים, העלה תחושות.......אבל אלוהים, איך את זוכרת את כל הפרטים האלה? ועל הכרטיס המגנטי....לא להאמין!   
מי כמוך באמת!!!
את זוכרת איך שהגעתי ולא יכולתי להבין מה הם מקשקשים במבטא המצחיק שלהם......אמרתי למישהו "zai zher 在這兒" (עם ה-er-hua הבייג'יני) ואלכס צחק ואמר "הא, את עדיין אומרת "zai zher"!
שאלתי אותו "אז מה אומרים?" והוא ענה: "צאי צה לי (在这里)", חשבתי שלא אסכים לשנות את המבטא, אבל, אבל....מתרגלים כמו כלום!
אז ביום ראשון הלכנו למרכז העיר....וקנינו שיפודי עגבניות שרי מסוכרות (דבר מה זה מוזר---אבל בהתחשב בעובדה שעגבניות שרי נחשבות לפרות, זה הולך....) ואז טעמתי מזה והמיץ השפריץ על מעיל לבן של מישהו אחר (שבטח לבש אותו במיוחד ליציאה הזאת העירה :wink: ), הייתי די בהלם ואמרתי רק "bu hao yisi 不好意思 ( אני מצטערת, או משהו בסגנון), באותו רגע באמת התכוונתי לזה, ורק מאוחר יותר הבנתי ש- "bu hao yisi" זה כמו מילת קסם, אתה לא באמת צריך להצטער: אתה יכול לדרוך למישהו על הרגל, להידחף לאוטובוס או לאחר לשיעור בארבעים דקות ופשוט להגיד "bu hao yisi", אף אחד גם לא מצפה ממך שתצטער.....זה איכשהו מוסכם על כולם ונותן תחושת חופש מדהימה.....אז הלכנו למסע הקניות שלנו ו-"קרענו את העיר".....שופינג זה כזה כייף בטיוואן (וגם בסין!)......מה עוד....אני זוכרת שאמרת לנו שלמעשה אפשר לדבר עברית במסעדות (והמלצרים מבינים)....והם באמת הבינו (לא את שפת הקודש, אלא את רצון הלקוח....מה כבר אנחנו יכולים לרצות? בטח מלח או רוטב סוייה)....ואז בא ה-SARS, בכבודו ובעצמו....והיינו צריכים לחבוש מסיכות, למדוד חום כל חמש דקות ולשטוף ידיים באלכוהול (חוויה-חוויה!!!)....ואז הייתי צריכה לחזור ולא יכולתי.....לא יכולתי, כי התאהבתי......התאהבתי במקום (למרות שלכאורה אין במה להתאהב), התאהבתי באנשים....היה לי כל-כך טוב שם....והאמת היא שאני עדיין מתגעגעת.....