Gadi Eimerl

תחנת הרכבת בגווילין. חם ולח. אני עולה לקרון. hard seat קלאסי. צפוף ודחוס ורק אחרי עשר דקות אני מצליח לפלס דרך בין כל האנשים, התיקים והשקים ולהגיע למושב שלי. עוד עשר דקות בשביל לסלק את הסיני שתפס את הכסא שלי ומסרב לוותר עליו, ואני צונח מזיע ומותש בכסא - הבית שלי ל-27 השעות הקרובות.
מולי, דבוקה לחלון, יושבת נערה. נראית בת 16. קטנה ועדינה. על הרציף, דבוק לאותו חלון מהצד השני עומד נער שנראה בערך באותו גיל. הם בוהים אחד בשני בשתיקה, בלי תנועה.

מהרמקולים מוזיקת הרכבות הסינית מנסה להתגבר על רעש הצעקות והדחיפות. בלי יותר מדי הצלחה. הקרון מבפנים והרציף מבחוץ מתחרים ביניהם ברמת הרעש והבלאגן אבל שני הצעירים עטופים במין בועה ובכלל לא נראים מודעים למציאות שמסביבם. רק אחד לשני.

15:56. בדיוק אופייני לרכבת סינית הקטר משמיע צפירה חזקה ולאט ולאט מתחילים לזוז. הנער מרים יד חלושה, מסתובב ומתחיל להתרחק לכיוון היציאה. הנערה לא זזה אפילו מילימטר. כמו בובת שעווה היא עדיין דבוקה לזכוכית העבה.

אני יושב ומביט החוצה. הרציף מפנה מקום לנוף של גווילין. גבעות מחודדות, מכוסות ירוק חולפות מבעד לחלון במהירות. בהדרגה הקרקע הופכת לשטוחה. שדות אורז משתרעים מהמסילה עד האופק, ובתוכם דמויות כפופות חבושות כובעי קש "סיניים".

הקרון מתחיל להרגע והעובדים מתחילים לעבור עם עגלות עמוסות אוכל - קערות נודלס, מגשי קלקר מלאים אורז וירקות, חטיפי בשר מיובש, ביצים קשות, שתיה. אנשים מתחילים להיפתח ולדבר ביניהם. כמה אנשים מוציאים חבילת קלפים ומתחילים לשחק. התחלות של חברויות קטנות שימשכו יממה. אני מעיף מבט בנערה ממול - היא עדיין לא זזה. דבוקה לחלון. אבל משהו קטן השתנה. מסך של דמעות מכסה את עיניה ומדי פעם אחת מהן בורחת וזורמת ללא הפרעה על הלחיים העדינות.
ואני מביט מסביב. קרון לח ודחוס. מלא בסינים מפטפטים, אוכלים, מעשנים, יורקים. שדות אורז חולפים בחוץ. וסינית אחת קטנה שקועה בעולם משלה. ואני באמצע. יושב וסופג.

אחרי שעה אני מתחיל לעקוב אחרי הבחורה שיושבת לידי. טיפוס שונה לחלוטין מהיצור השברירי שסגור בעולם פנימי ממולי. זו מפטפטת וצוחקת עם כל הקרון. בעזרת הסינית העלובה שלי ובעזרת המילון אני מצליח להבין שהיא משנגחאי, הייתה בחופשה אצל דודים במערב guangxi ובדרך עצרה בגווילין, בעיקר בגלל האהבה שלה לאטריות האורז של גווילין. אנחנו מתחילים לדבר. האנגלית שלה לא רעה והיא מספרת לי קצת על עצמה. אחרי 5 שנים בבי"ס לרפואה היא עובדת בבית חולים בשנגחאי ומשלימה הכנסה בתור מורה לאנגלית בבי"ס פרטי. היא מתארת תמונה קצת עגומה של החיים בעיר הגדולה. לקום כל בוקר בחמש ולחזור הביתה בשבע בערב אחרי שעות של עבודה בבית החולים. מלחמות קטנות עם ילדים קטנים בבית הספר ועם אנשים קטנים באוטובוסים ובמטרו.
החלום שלה הוא לעבור לגווילין. יותר ירוק. יותר יפה. יותר שקט. אבל באותה נשימה, ועדיין בחיוך, היא אומרת שאין סיכוי שזה יקרה. כי ההורים שלה גרים בשנגחאי והחלום היותר גדול שלה הוא לדאוג להם ולהיות איתם כשהם יזדקנו.

והרכבת ממשיכה להתקדם. עוברת לאזור הררי. מדי פעם חוצה איזה נהר וככל שמתקרבים לחוף המזרחי, עוברת על פני יותר ויותר ערים תעשייתיות שמכוסות ענן אפור. מסוג העננים שלא מורידים גשם אף פעם...
הרופאה משנגחאי מתחילה לדובב את האוהבת השבורה. מציעה לה פירות. משלבת אותה באוירה המשפחתית בקרון. לאט לאט היא מתאוששת. עדיין שקטה ומכונסת בעצמה אבל הדמעות כבר התייבשו ומדי פעם אפילו מתגנב איזה חיוך קטן שמאיר את הפנים העדינות והיפות שלה.

ואחרי אינסוף שעות השחר עולה. אני מתעורר באותה תנוחת ישיבה וכל הגוף כואב. רוב האנשים בקרון עדיין ישנים למרות שהאור בקרונות האלה לא נכבה לעולם. בשקט ובעדינות אני קם מהמקום והולך לחיבור בין שני הקרונות. ממלא מים חמים בקנקן התה שלי ומסתכל מהחלון. גשם יורד בחוץ. טיפות גדולות וכבדות שמכות על החלון. הרכבת שקטה. אחד הכרטיסנים מצטרף אלי ומיד מציע לי סיגריה של בוקר. בפנים מנומנות הוא מנסה לחקור אותי מעט. מאיפה אתה? בן כמה אתה? נשוי? אותן שלוש השאלות שכל אחד באסיה שואל. אני עונה לו בחיוך ובסינית מגומגמת והוא מחזיר לי חיוך. אנחנו מעשנים בשתיקה את שארית הסיגריה ומתרכזים בנוף החולף.

ועוד כמה שעות חולפות. והרכבת נעצרת לאט ברציף בשנגחאי. ואחרי חצי שעה במטרו אני לא ממש בסין. הרחובות מסביב נראים כמו ניו יורק. יש יותר מקדונלדס ו-KFC מדוכני נודלס ובאו דזה. ולרגע מתגנב פחד קל. לאן הגעתי? איפה סין שאני מכיר?
אבל זו אשליה. כי סין היא סין. ובמרחק 5 דקות הליכה משם אנשים יושבים מחוץ לבתים. בסמטאות צרות והכביסה תלויה בחוץ. משחקים מה ג'יאנג, אוכלים ארוחת ערב מקערות אמייל שהצבע שלהן מתקלף. ונראים כאילו הם לא מודעים לעובדה שחצי עולם חושב שלרחוב -zhong shan dong lu בכלל קוראים the bund...

זהו. "סתם" נסיעת רכבת. אחת מני רבות.